שעטנז - Sha'atnez

HOME        ראשי

דף ד'        PAGE 4

1  2  3     4   5   6   7   8   9   10   11   12

*   *   *

כל ישראל ערבים זה לזה

זוהר הקדוש פרשת קדושים בירך הנזהרים משעטנז בדיבור המתחיל ומאן

ומאן דפריש לין בההוא גונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע טווי ונוז כחדא, האי ברנש אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא.

רשימת בגדים ודברים הטעונים בדיקת "שעטנז"

מעבדה ניידת לבדיקת שעטנז בנשיאות רבנים ומורי הוראה. ת"ד 341 בני ברק טל.

 03-5706906
... ירושלים - מעבדות שעטנז. בגדי ישע. חנה 5 טל. 5374641 02 ...

http://www.yemenite.org/http/mnagim/11.htm - 23k

לא ללבוש שעטנז

פסוקים

טעמים

הגדרות והלכות

סיווג המצוה (גורמים שהמצוה תלויה בהם)

שַׁעְטְנֵז

כִּלְאֵי הבגד (=תערובת סוגי בד) נקראים שעטנז (ויקרא י"ט 19). בדברים נאסר במפורש שעטנז של צמר ופשתים (דברים כ"ב 11). ובכל זאת נקבע כלל הפוך במשנה, שכוהנים חייבים ללבוש בגד שהוא שעטנז של  צמר ופשתים (מסכת כלאיים, פרק ט, משנה א), וכן הותרה ההכלאה בציצית (לפי הרמב"ם, מסכת זרעים, הלכות כלאים, פרק י, הלכה ד).
מקור המילה שעטנז ומשמעותה אינם ידועים.
ראו: כלאים, שעטנז.

 

"שעטנז"

סיווגים בהם
מופיע בית העסק:

תשמישי קדושה

 

טלפון:

03-5792937

פקס:

03-5780511

כתובת:

האדמו"ר מבלז 4 בני ברק

מיקוד:

51464

 

כרטיס המידע של בית העסק

"שעטנז"

  שכתובתו: האדמו"ר מבלז 4 בני ברק
 

בית העסק "שעטנז" מופיע בדפי זהב בסיווגים הבאים:

שעטנז

 

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (קדושים כ"ב-י"א)

כתב החינוך (מצוה תקנ"א בדעת הרמב"ם) הטעם שאסרה התורה ללבוש צמר ופשתים יחדיו לי שהיו הכומרים של עכו"ם לובשים כן. ואף יש איסור לשבת על כלאים מדרבנן כשהן רכים שמא יכרך על גופו של היושב.

ומסופר על מהרי"ל דיסקין זצ"ל שפעם נתבקש אל המלך, ובקשו להושיבו בעגלה על כסא מרופד. הרב חשש שמא יש בו כלאים לכן ביקש שיושיבוהו על כסא לא מרופד, ולמרות שאז היתה סכנה מגזירת המלך, לא עשה שום חשבון מכיון שהיה חשש של איסור.

טעם נוסף אמר רבי יונתן אייבשיץ לפי חכמי הקבלה, כי יש שבעה כוכבי לכת, הצמר, הוא אחד מהמזלות מבחינת החסד, והשאר הם מבחינת דין, לכן אין לערבב את מידת הרחמים בדינים, וכלאים זהו לשון הכלאה מאחר שצמר ופשתים הם מנוגדים לזה לזה.

וכעת לאחר מחקר גילו ביפאן שישנה תגובה מסויימת לגוף האדם בלבישת הצמר, ולפשתים תגובה אחרת, וכששניהם ארוגים יחד גורם לכל מיני גרויים, אולם אין אנו צריכים לכל זאת משום שציווה ה' יתברך עלינו ומבחינתנו זה קודש קודשים גם אם לא מובן לנו הציווי  (לבוש יוסף).

 

 

מצוות לא תעשה שלא ללבוש שעטנז

תלמידו של הגאון הקדוש רבי יהושע ליב דיסקין מבריסק היה רבי דניאל. עני מרוד היה, הוא חי חיי דוחק וגרם עם משפחתו בכוך מלא טחב. אך דבר זה לא מנע ממנו ומבני ביתו ללמוד תורה בשקידה ובהתלהבות יומם ולילה.

תלמידי הגאון מבריסק היו עוקבים ברטט אחר כל תנועה קלה של רבם. והנה הבחינו לאחרונה, כי תמיד בברכת הלבנה, כאשר מגיע הרב למילים "שלום עליכם", הוא מפנה את מבטו לעבר רבי דניאל, העומד לו מכונס בפינה ומחכה שיחזיר לו "עליכם שלום".

"מדוע זכה רבי דניאל לכך?" תמהו התלמידים, וכאשר שאלו את רבי דניאל בעצמו על כך, לא ידע להשיב.

חקרו ובררו התלמידים אודות התנהגותו של רבי דניאל. והנה לימים נודעה גדלותו. אשתו של רבי דניאל היתה מנהלת את כל משק הבית בכוחותיה הדלים. בזה ראתה את עולמה. היא קימה את צואתו של אביה, שבקש שבעלה לא יבטל חלילה שעה אחת מתורה ותפילה בגללה. ואכן, אשה צדקת זו שמרה בקפדנות על צו אביה. היא מעולם לא בקשה מבעלה שיעזור לה בקניותה בשוק, היא לא נתנה לו לעשות שום עבודות בית, ואכן רגליו של רבי דניאל לא דרכו ולא נראו בשוקיה של ירושלים, או בפתח חנות כל שהיא. יומם ולילה עסק בתורה ובתפילה, כשאשתו דואגת לכל.

ביום חמישי אחד, יום השוק, ראו לפתע תושבי ירושלים את רבי דניאל מסתובב לו יחידי באחד משוקי ירושלים ההומים ושק עמוס על שכמו. תמהו העוברים והשבים על הדבר: היתכן, רבי דניאל בשוק?!

חיש מהר נפוצה השמועה, ושכנות סקרניות התענינו אצל אשתו לפשר הדבר, והיא, הצדקת, סיפרה לשכנות והתנצלה מדוע הרשתה הפעם לבעלה להתרוצץ בשוק ולבטל מתורתו, וכך סיפרה:

"אתמול, ישב לו בעלי כדרכו ולמד. באותה שעה עבר לפני פתח ביתנו רוכל עני המוכר בגדים ישנים משומשים. הלה הכריז על סחורתו. יצאתי החוצה והתחלתי לברור בגדים המתאימים לילדי. והנה בעוד אני בוררת, יצא בעלי החוצה ואמר לי כי עלי לבדוק את הבגדים, האם הם נקיים משעטנז. לא הססתי. ביקשתי מהרוכל שימתין. לקחתי שנים שלושה מעילים מהערמה ועליתי בחיפזון לשכננו רבי שמואל, הידוע כמומחה לברור שעטנז, כדי שיבדקם. ואכן רבי שמואל בדק ואמר לי כי הבגדים כולם מלאים שעטנז. כמובן שחזרתי מיד ובטלתי את הקניה. הרוכל אסף את בגדיו והלך לדרכו ובעלי רץ בינתיים לישיבה וחזר בשעה מאוחרת בלילה.

למחרת, נזכר בעלי בענין ושאלני אודות קנית הבגדים. סיפרתי לו את המעשה, ולפתע הוא החויר והחל רועד בכל גופו ואמר: 'היתכן? הרי צריך לברר מיד את כתבתו של הרוכל, מי יודע, אם איזה יהודי לא נכשל בינתיים באיסור חמור של שעטנז'...

בקושי רב עלה בידי לברר אצל השכנים את כתבתו. אי שם בירכתי השוק גר הרוכל, במרתף. בעלי צרר מיד את כל כספנו, הוא לקח גם הלואה קטנה מאחד השכנים ורץ מיד אל הרוכל. כשהגיע למרתפו, הוא חקרו אם יש לו עוד בגדים כאלו. הרוכל השיב לו בחיוב, והצביע על ערמה של בגדים במרתפו. חיש מהר קנה בעלי שק גדול בשוק, חזר לרוכל, קנה ממנו את כל הסחורה והביאה אל ביתנו. בחצר ביתנו הכין מדורה גדולה והטיל בה את כל השק בשמחה עצומה ואמר: "עתה בודאי לא יכשלו יהודי ירושלים באיסור שעטנז'".

סיפור זה סיפרה אשתו של רבי דניאל, ואחד מתלמידי הגאון מבריסק, ששמע זאת, סיפר לגאון מבריסק. סיפור זה, המתאר את מסירות נפשו של יהודי לקיים מצוות שעטנז, הגדיל את חינו בעיני רבו, ותלמידי הרב החלו אף הם להביט על רבי דניאל בהערצה.  (613 סיפורי על תרי"ג).

 

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-ט)

סיפר תלמידו של רבי אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": כאשר מורי ורבי חלה ונחלש, בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש. בפעם הזאת שכבר הרבי אין אונים, עד שהוצרכתי להלביש לו את הגרביים, וכך הוה: לא שאלתי שאלות, נגשתי ולקחתי גרביים שהיו מונחים באיזה מקום, והלבשתים, ויהי איך שגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי, ושאג בקול גדול: "זה דוקר! זה דוקר!... ואני מרוב בהלה חשבתי לתומי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופכם לצד השני והלבשתים שנית, ויהיה אך גמרתי להלבישם, ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר! ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית אלא בדקירה רוחנית....מסתמא הגרביים הם "שעטנז".

וכך היה: מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן...

גוף קדוש וטהור היה לרבנו ה"קצות" זיע"א, סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו, הרגיש מיד בדקירה הרוחנית, ובמצב של חולשה גדולה כזו שאג כלביא.   ("תורת זאב" לוקט ממורשת אבות).

בספר "תורת הבגד" פרקי הדרכה בנושא השעטנז, מובאים סיפורים קצרים על זהירותם של גדולי ישראל משעטנז.

בספר "עמוד אש" מסופר על פרשת העלילה שהביאה למעצרו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל.

לא עברה יממה מאז הגיש המומר את תביעתו למשטרה ובעיצומו של יום נעצרה לפני חצר רבנו עגלת משטרה הדורה...רבנו התרומם לאיטו מכסאו, אזר בהתלהבות את אבנטו ובירך ברכת דיין האמת...כל הרחוב היה לחרדת אלקים....

בשעה שעמד לעלות על העגלה, הבחין רבנו שהעגלה מרופדת פנימה באריג של שעטנז. רבנו סירב לעלות. הקצינים נאלצו להביא עגלה אחרת. משראה רבנו שאין בה שעטנז, עלה ויש לו כשהוא עצמו כולו דבוק ביוצרו וזיו השכינה לא מש מעל פניו.

גם על הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר שבשנות בחרותו נסע פעם נסיעה ארוכה מאוד ברכבת שמושביה היו מרופדים. מחשש שעטנז הוא עמד במשך כל זמן הנסיעה הארוכה ולא התישב על הכסאות המרודפים.

בספר "בית רבי" על מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר:

סיפר רבנו שבהיותו במוסקבה בשעת גיוסי לצבא הצאר, שרר שם קור של כשלושים מעלות מתחת לאפס, והוא חשש לשעטנז בבגדי החורף של הצבא ומיאן ללבשם, ולא הבינו את הנהגתו עד שלבסוף הוליכוהו למחסן הבגדים והניחוהו לבחור בגדי קיץ כרצונו.

דרכו של מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל, עוד מימי נעוריו, היתה להתרחק מכל סרך שאלה או חשש הלכתי.

מסופר שבאחד הימים, בעת שלמד בישיבת נובהרדוק, שמע תלמידים מהישיבה המשוחחים ביניהם בהקשר לחששות שעטנז שהתגלו בבטנה של המעילים.

מיד בשומעו את החששות שהתעוררו, קם ללא אומר ודברים, ניגש למעילו, קרע את כל הבטנה של המעיל ושב מיד לתלמודו.  (מורשת אבות).

 
 
 
 
 
 
 
חיפו