ISRAEL613.COM

בס"ד

 

לימוד הזוהר הקדוש

THE STUDY OF THE ZOHAR HA KADDOSH

HOME        ראשי

ERETZ ISRAEL DIN TORAH MIKVAH MUSSAR REBUKE תוכחה מוסר מקוה דין תורה ארץ ישראל
EREV RAV GUARDING THE BRIT - EYES KASHRUT GEULA FALSE MASHIACHS משיחי שקר  גאולה כשרות שמירת הברית והעינים ערב רב
SHULCHAN ARUCH TZNIUT BEIT MIDRASH SHECHITA REFORM רפורם שחיטה בית המדרש

צניעות

שולחן ערוך
ZOHAR HA KADDOSH SHABBAT TZEDDAKA NIKKUR LUBAVITCH ליובאוויטש ניקור צדקה שבת זוהר הקדוש
HALACHA MILAH TZITZIT THE WAY OF TRUTH SPANISH BOOKS  

דרך אמת

ציצית מילה הלכה
MONEY ERUV TEFILLIN MEZUZOT LIST ENGLISH BOOKS CONTACT US צור קשר   תפילין מזוזות עירוב כסף

PAGE 2    GO TO PAGE:    1  2  3  4

 

 

תולדות רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר

 

א) לידתו בגליל; תלמיד מובהק לרבי עקיבא

א. רבי שמעון בן יוחאי, ראש ה"חברייא קדישא" שהשתתפו בחיבור ספר הזוהר הקדוש, היה אחד מן התנאים הגדולים בדור השני שאחר חורבן בית שני, בזמן גזירות קשות של מלכות רומי על עם ישראל. שאר חברי ה"חברייא" הם: רבי אלעזר בנו, רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי בר יעקב, רבי יצחק, רבי חזקיה בר רב, רבי חיא, רבי יוסי ורבי יוסא.

ב. התנא הדגול רבי שמעון בן יוחאי נולד בארץ ישראל, בארץ הגליל, ונאסף על עמיו זקן ושבע ימים בכפר מירון, לא הרחק מעיר צפת, ביום ל"ג בעומר.

ג. היה תלמידו המובהק של התנא הגדול רבי עקיבא, שקרא אותו "בני" (מעילה דף ז' עמוד א’). תיכף אחר נשואיו הלך רשב"י ללמוד תורה בבני ברק בישיבת רבי עקיבא, שם ישב ולמד במשך י"ג שנה מבלי לבקר בביתו במשך כל זמן זה  (ויקרא רבה פרק כ"א, ח).

ד. דביקותו ברבו הדגול היתה כל כך, עד שכשנאסר רבי עקיבא ונתפס בבית הסוהר, מסר רשב"י נפשו לחדור לשם לשמוע ממנו תורה (פסחים דף קי"ב עמוד א').

ה. בעת שהותו אצל רבו רבי עקיבא הסתיר את גדלותו מעיני כל, עד שאמר עליו רבו "דייך שאני ובוראך מכירין כוחך", כדלהלן.

אמר רבי בא: בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה [סומך בסמיכת חכמים] את תלמידיו . . ורבי עקיבא - את רבי מאיר ואת רבי שמעון. אמר: ישב רבי מאיר תחילה. נתכרכמו פני רבי שמעון [שהיה סובר שאינו חושב אותו לכלום - פני משה]. אמר לו רבי עקיבא: דייך שאני ובוראך מכירין כוחך [כלומר, מכיר אני בך שכחך גדול הוא, ורבי מאיר שהוא יותר זקן ממך אמרתי שישב בתחילה, פני משה]. (ירושלמי סנהדרין פרק א' הלכה ב')

ו. רבי שמעון בן יוחאי היה מחמשת התלמידים של רבי עקיבא שנשארו בחיים אחרי שמתו כ"ד אלף תלמידם של רבי עקיבא, ואותם החמשה תלמידים העמידו והחזיקו את התורה בזמן הקשה ההוא (יבמות דף ס"ב עמוד ב').

ז. דביקותו ברבו רבי עקיבא היתה עד כדי כך, שפעם אחת, אחרי פטירת רבו, כשנפלט מפיו אמרה שלא היתה לכבודו של רבי עקיבא, נצטער על זה כל כך, והתענה כל כך תעניתים עד שנשחרו שיניו מרוב התעניות (נזיר דף נ"ב עמוד ב’).

ח. כל מקום שנזכר בש"ס "רבי שמעון" סתם - הוא רבי שמעון בן יוחאי (פירוש רש"י שבועות דף ב' עמוד ב’).

ב) ישיבתו הק' בצידון וחיבור ספריו

א. רבי שמעון בן יוחאי ייסד ישיבה גדולה בעיר צידון, ושם הרביץ תורה להרבה תלמידים.

ב. מלבד הלכותיו הנזכרות בש"ס, חיבר גם מדרשים באגדה בלול עם הלכה, ונקראים "מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי", "ספרי", ועל כולם היה מקור ספר הזוהר הקדוש, שהוא קובץ מאמרים, רמזים, דרשות וסודות שנתגלה להם ע"י משה רבינו רעיא מהימנא ואליהו הנביא, וכן מה שחידשו הוא ובנו רבי אלעזר ושאר התלמידים, ה"חבריא קדישא". כותב המאמרים העמוקים מפי רבי שמעון בן יוחאי היה רבי אבא, לפי ציווי רשב"י ביום פטירתו (זהר חלק ג' דף רפ"ז עמוד א’. ועיין הקדמת מוהרח"ו זי"ע בספר עץ חיים, בדפוס ירושלים תשמ"ח, דף י"ז ד"ה הלא תראה).

ג) רבי שמעון ובנו רבי אלעזר התחבאו במערה י"ג שנה
ולמדו שם תורה ביחד

א. לאחר שמת רבי עקיבא כשנהרג על יד המלכות נהגו תלמידיו ושאר חכמי ישראל להתאסף בכרם עיר "יבנה". פעם אחת ישבו שם יחד רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי ורבי שמעון בן יוחאי, ודברו מענינים שונים, עד שבא להם לדבר על דבר ממשלת רומי. רבי יהודה בר אלעאי היה משבח, ואמר: "כמה נאים מעשים של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק. אבל רבי שמעון לא יכל להתאפק, ענה ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורכם, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמם, גשרים לקחת מהם מכס". בעת שדברו נמצא שם איש אחד, יהודה בן גרים שמו, כי תולדתו מן אב ואם שנתגיירו, והוא לא הבין ולא ידע שנצרך להשמר בדברים כאלה, וסיפר דבריהם למיודעיו, ועל ידי זה נשמעו דבריהם למלכות רומי.

ב. מאד חרה אף הרומאים על רבי שמעון בן יוחאי, יען כי דבריו הם בזיון למלכות. עשו משפט על זה, ויצא  הפסק:

יהודה בר אלעאי ששיבח יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. מיד נודע הדבר לרבי שמעון שנחרץ משפטו ליהרג וירא לנפשו, ברח מביתו ויתחבא בחדר נסתר שאצל בית המדרש, גם בנו רבי אלעזר ישב אצלו לשמשו, אשת רבי שמעון הביאה להם בכל יום לחם לאכול ומים לשתות, וכך ישב שם איזה ימים.

ג. ויהי כאשר נודע לרבי שמעון שהגזרה בתוקפה ושמחפשים אותו, אמר לבנו: "תדע בני, שאני מפחד כל היום, יען כי נשים דעתן קלה עליהן, ויכול להיות כאשר יצערו אותה תודיע איה אנו נמצאים, לכן עלינו לברוח מכאן". ויברחו משם בלילה ויתחבאו במערה שהיא במקום ציה מן הישוב, ואין איש עובר שם, ונעשה להם נס שצמחו שם עצי חרובין ותאנים, גם נגלה להם מעין של מים טובים, וניזונו מהם.

ד. וכאשר הבינו שלא בקרוב יכלו לצאת משם, דאגו שבגדיהם לא יבלו, לכן פושטו בגדיהם וכסו את גופם עד צוארם בחול הנמצא שם. כאשר היו צריכים להתפלל לבשו בגדיהם.  אחר התפלה פשטו בגדיהם, כדי שלא יבלו. כל היום היו שניהם עמלים בתורה. שום נפש חיה לא ידע  מלבד אליהו הנביא שהיה רגיל לבוא אצלם לגלות להם סתרי תורה.

ככה ישבו שמה י"ב שנה. לאחר י"ב שנה מת קיסר רומי, ושם היה חוק המלכות שכאשר מת הקיסר נתבטלו גזרותיו. אז בא אליהו אל המערה ויבשר להם שהגזרה נתבטלה, ורשאים המה לצאת ולבוא אל ביתם. ויצאו מן המערה.

ד) יציאתם מן המערה פעם ראשונה

א. כאשר הלכו בדרך היו שמחים רק בבתי בראי, אבל לא היו טובי לב בבתי גוואי. בקרבם היתה טמונה תרעומת, מדוע היו נחתכים מן העולם י"ב שנה על לא חמס בכפם. ואחר הליכתם איזו פרסאות ונתקרבו למקום ישוב נלאו, וישבו לנוח מעט.

ב. באותה שעה ראו, אשר לא רחוק ממקומם במקום שיח השדה בא איש אשר מלאכתו היא ללכוד עופות השמים על ידי רשת שמפזר גרגירי תבואה בתוך הרשת, וכאשר נכנס הצפור בתוך הרשת לאכול הגרגירים נשמע קול דפיקת הדלת שנסגרת פתאום, והצפור נלכדה. לפעמים נכנסה הצפור ונלכדה, ולפעמים נכנסה ולא תלכד ויוצאת שלמה.

ג. הטו אזנם רבי שמעון ורבי אלעזר, וישמעו, שכאשר נכנסת צפור הנלכדת, נשמע תחלה בת קול מן השמים תיבת "ספקלא", שמשמעותה היא שתספק דלת הרשת ותלכד הצפור. וכאשר נכנסת הצפור ואינה נלכדת, נשמע תחלה בת קול מן השמים תיבת "דימוס", שמשמעותה היא שנפטרת ממיתה. אז אמר רבי שמעון לבנו: "הלא תראה בני, כי גם את הצפור אינה נלכדת בלי גזר דין מן השמים, מכל שכן האדם שאינו נלכד בפח בלי גזרה מן השמים. זאת אומרת שאין לנו לחשוב שנלכדנו במערה רק על פי גזרת קיסר רומי, כי אם בלתי ספק, שכך נגזר מן השמים, וסבת הדבר גלוי וידוע לפני הקב"ה, ואסור לנו להתרעם ולהרהר אחר מדותיו". ובכן נתישבה דעתם וילכו הלאה.

ה) נגזר עליהם לחזור למערה

א. כאשר התחילו להתקרב יותר אל הישוב, ויעברו לפני שדה ויראו והנה יהודים חורשים בשדה וזורעים תבואה, ויתמהו עליהם ויאמרו בכעס: "מה עושים האנשים המשוגעים הללו?! מניחין עסק התורה, שהיא חיי עולם, ועוסקים בחיי שעה!" ובשביל חרון אפם כל מקום שנתנו עיניהם בכעס מיד נשרף. אז יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם: "האם להחרב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם". ובעבור זה היו מוכרחים לחזור ולשוב לאותה המערה, ונשתהו שם עוד י"ב חודש.

ב. לאחר שנים עשר חודש נשאו ידיהם לשמים ויאמרו: "אב הרחמן! הלא אף גם רשעים אין נשפטים בגיהנם יותר מן י"ב חודש, אם כן די לנו להיות נידונים כמשפט הרשעים". תפלתם נתקבלה. שוב יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". ויצאו שניהם מן המערה ללכת לביתם.

ו) איך יצאו לחפשי מן המערה

א. כאשר התקרבו פעם שנית אל הישוב, עוד לא נחה דעתו של רבי אלעזר, ולא יכול לסבול התנהגות האנשים מבית ישראל, כיון שבזמן היותו במערה, לא ידע דבר כך לעמל התורה, ולכן כמעט ששכח הצטרכות הגשמי של אנשי עולם הזה. ויבט עליהם בתמהון וברוגז, וגרם בזה הזיקות לאנשים. ובכל מקום שהיה רבי אלעזר מזיק במבטו, היה רבי שמעון אביו מרפא.

ב. כאשר ראה רבי שמעון מעשי בנו, התחיל לדבר לבנו לרכך לבבו, והמליץ על ישראל לאמר: "תדע בני! כי די לעולם אני ואתה שיתקיים בזכות שנינו".

 ג. עוד נזדמן לפניהם שראו בערב שבת בין השמשות, איש זקן רץ לביתו, ובידו שתי חבילות הדס. וישאלו אותו: "למה לך אותן שתי חבילות הדס?". אמר להם: "להריח בהן לכבוד שבת". אמרו לו: "ומדוע עשית מהם שתי חבילות, ולא די לך שיהיו חבילה אחת?". אמר להם: "אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור".

ד. אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצות על ישראל! לכן הנח רוגזך מהם". ומאז והלאה נתישבה דעתו וירך לבו, ולא הזיק יותר לאיש במבטו.

ה. רבי פנחס בן יאיר חותן רבי שמעון שמע כי חתנו בא לביתו, הלך אליו לקבל פניו. רבי שמעון היה מלא פצעים מן החול שכסה את גויתו י"ג שנים במערה, ועל ידי זה נחלש כל גופו, והלך לטבריא לרחוץ בחמי טבריא לחזק גויתו ולהתרפא. ויבא אליו שמה רבי פנחס חותנו.

ו. כאשר הלך רבי שמעון לרחוץ בחמי טבריא, הלך עמו חותנו ויסוך את גויתו בשמן זית לרפא את פצעיו. ויהי כאשר ראה רבי פנחס את פצעי חתנו, לא יכול להתאפק מבכי, כי נתמלא רחמנות עליו, ויפלו דמעות עיניו על גוף חתנו, וכאשר דמעות עינים מלוחין הן כמי מלח, הרגיש רבי שמעון עקיצת הדמעות במקום הפצעים ויכאב לו. שאל רבי שמעון את חותנו: "למה חותני תבכה ותכוה פצעי גוי מדמעות עיניך?", ויענהו רבי פנחס: בוכה אני על צרתך ומכאובך, ואוי לי שראיתך בכך!", ויאמר אליו רבי שמעון: "לא כן חותני! כי אם אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי תורה כל כך". הדבר ידוע כי טרם שנפרד רבי שמעון אל המערה, כשהיה רבי שמעון מקשה קושיא בלימודם, היה רבי פנחס מתרץ לו שנים עשר תירוצים. ואחר כך כאשר שב מן המערה, כשהיה רבי פנחס מקשה קושיא בלימודם, היה רבי שמעון מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים.

ז. לאחרי צאתו מהמערה, הלך רשב"י לבחור 8 תלמידים (והם: רבי אבא, רבי יהודה, רבי יוסי בר יעקב, רבי יצחק, רבי חזקיה בר רב, רבי חיא, רבי יוסי ורבי ייסא), אשר יחד עמו ועם ר' אלעזר בנו היוו את ה"אידרא רבא".  (זהר חלק ג', אדרא רבא, דף קכ"ז עמוד ב’).

לפני שנתפרדה ה"אידרא רבא", נפטרו שלשה תלמידים: רבי יוסי בר יעקב, רבי חזקיה בר רב ורבי ייסא. תלמידים אלו התמלאו באור האלקי, ולכן עברו לעולם הנצח. התלמידים שנשארו בחיים ראו כיצד שלושת חבריהם נישאים בידי מלאכים. ואמר רבי שמעון דבר ונשתככו החברים. צעק ואמר, אולי חס ושלום נגזרה גזירה עלינו להענש, כי נגלה על ידינו מה שלא נגלה מיום שעמד משה על הר סיני, ברגע זה יצאה בת קול מן השמים ואמרה אשרי אתה רבי שמעון ואשרי חלקך וחלק החברים החיים עמך, כי נגלה לכם מה שלא נגלה לכל צבאות מעלה. (זהר שם דף קמ"ד עמוד א’).

 

ספר תהילים פרק קיט (יח)


 גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ

 

גַּל = לג

 

ר"ת  עֵינַי וְאַבִּיטָה ... מִתּוֹרָתֶך  = ע ו מ

 

נִפְלָאוֹת = נפל  אוֹת

 

 נ > ס,  פ > צ,  ל > מ,  א  > ב,  ו > ז,  ת > א,

 

גמ'ט ס צ מ ב ז א =  200

200 =  ר

 

לג  ע ו מ ר

 

יח  אייר  ------- פרק קיט  יח

 

 רבי יהודה חייט מבאר מדוע בדורו  נתגלה ספר הזהר

א. אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו אל ספר הזוהר, מה שלא זכו קדמונינו אשר קטנם עבה ממתנינו, כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב אליעזר מגרמיזא והרמב"ן והראב"ד והרשב"א והחכמים אחרים זולתם, שלא טעמו מדבשו, כי בזמנם לא נתגלה.

ב. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד הדור האחרון אשר אנחנו בו היום. וסיוע לזה מצאתי בספר התיקונים [סוף תיקון ו'] וזה לשונו: אמר ליה אליהו לרבי שמעון: רבי רבי כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסו כמה עילאי עד דאתגלייא לתתאי בסוף יומיא, ובגינה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל  משפחתו תשובו, עד כאן לשונו.

ג. מבואר מכאן שספר הזוהר היה עתיד להיות גנוז, ובאותו זמן יתהנו ממנו העליונים והם המלאכים עד שיבוא דרא בתראה, שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים והמטפלים בו יבוא משיח, כי תמלא הארץ דעה את ה' בסיבתו, אשר זה יהיה סיבה קרובה לביאתו...

ד. ואני יהודה בן לאדוני החכם וחסיד רבי יעקב חייט עליו השלום, בהיותי בספרד טעמתי מעט דבש ואורו עיני, ונתתי אל לבי לדרוש ולתור בחכמה, והלכתי מחיל אל חיל לאסוף כל מה שימצא מהספר הנזכר [בימיו לא נדפס עדיין ספר הזוהר, והיה נפוץ בצורת קונטרסים], ואספתי מעט פה ומעט פה עד שרובו היה בידי מהנמצא ממנו. ואני מאמין אמונה גמורה כי זכות זה עמד לי בכל התלאות הרעות אשר מצאוני בגרוש ספרד, אשר כל שומעם תצלנה שתי אזניו. (הקדמת רבי יהודה חייט לספרו מנחת יהודה)

 

בס"ד

מתוך אגרת הרמח"ל ששלח לרבו הרב הגאון רבי ישעיה באסאן זצוק"ל זיע"א.

וזאת ידעתי אגיד, כי ודאי כבר נתרבה הקטרוג עד שהיה יכול להגיע ח"ו אל מקום גדול, ואנו ת"ל הקדמנו (וירצה ה', יהיה לכל ישראל) רפואה למכה, כי זה ה' חדשים בקירוב כבר ראינו את הנולד והתחלנו בתיקון גדול, כאשר אומר עתה לכ"ת, וזאת העצה היעוצה לכל קהלות קדש, בני אטליא, ישמרם צורם, לינצל מרשת זו טמנו שונאיהם. ובודאי היה להם לפקח על זאת ולא יחדלו, כי רב הדבר ועצום מאד,

זה הסדר אשר שמנו בבית מדרשינו, כי כבר ידענו מ"ש רשב"י בספר הזוהר פרשת ויצא, "בעוד דהאי קול לא פסק דבור שלטא ויכלא וע"ד לא איצטריך אוריתא למפסק", [ע"כ] ושם למעלה מעט: "כל זימנא דחכימיא ייחדון בה באורייתא, לא יכיל סמ' בהו",

[ע"כ] וע"כ שמנו עצמנו לקבוע לימוד שלא יהיה לו הפסק כלל - זה משפטו: שבעה בחרנו אשר התנדבו לזה, לקיים להם להיות בין כולם, לומדים תמיד מן הבוקר עד הערב, כל הימים לא יחשו, והם עשו ביניהם תנאי, שהלימוד הזה לא יהיה אלא לתיקון כל ישראל, וע"כ כלם כאיש אחד יחשבו, ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו אלא בשביל כל ישראל. ובסדר זה יתחילו: מיד אחר תפלת שחרית ישב אחד במקום אחד אשר הוכן לזה, ושם ילמוד שיעור קבוע לי עד בוא השני ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל, עד בוא השלישי ויקח ממנו, וכך יקיפו וילכו עד צאת הכוכבים, דבר יום ביומו. וכל אחד בשעת לימודו יהא דינו כמתפלל שמונה עשרה, שלא יוכל להפסיק בשום מן הפסק שבעולם, ולא יסיים לימודו עד שיתחיל הבא, באופן שברגע אחד לא יפסק קול התורה, והלימוד הוא ספר הזוהר, תיקונים וזוהר חדש - ונמצינו לומדים בכל שבוע כל זה,

וזה ידענו כי בחר ה' בזה לבטל כל גזירות קשות , ובפרט להיות לחומה אל הגזירה הקשה ח"ו, ועתה אל ישליכו חכמי ישראל את הדבר הזה אחרי גום, כי אני אלמלא נתיישר חילי הייתי קובע דבר זה בכל מקום, אבל כ"ת יקח את העצה הזאת ויהיה לו לזכות, כי אין כמוה לטובה לכל ישראל, וכל אחד במקומו יוכל לעשותו, כי לא דבר קשה הוא כלל, ואנו מצליחים בזה תודות לא-ל, ועוד לנו סדרים רבים וכאים בענין הלימוד הזה. וה' אלקי השמים ימלא משאלות לבבו לטובה ואת משאלות כל בני ביתו אשר דורש אני שלומם כאיש אחד, כנפשו הרמה וכנפש שותה בצמא את דבריו.

משה חיים לוצאטו.

תקנות הישיבה (תקנות ראשונות)

בהנו"א[1] אלה דברי הברית, החוקים המשפטים והתורות, אשר קבלו עליהם החברים הקדושים, אשר באו על החתום, לקיים עליהם לשם יחוד קו"ש, כולם - יבכש"ב[2], ... כי נעשו כולם כאיש אחד, לעבוד את העבודה הזאת עבודת ה', להחשב אחד מהם ככולם, לכל העבודה הזאת, וזה אשר קבלו עליהם: ראשונה, לקבוע לימוד תמידי אשר לא יפסוק, בבית התלמוד הקדוש הזה, בספר הזוהר הקדוש, ללמוד כל איש מהם חלקו זה אחר זה, מאחר תחלת הבוקר[3], ועד עת תפלת מנחת ערב, כל הימים תמיד, חוץ משבת, יום טוב, ופורים, ט' באב, וערב ט' באב, ומערב שבת וערב יום טוב מחצות והלאה, לפי התנאים אשר התנו בלימוד הזה לפני ה':

[א] שלא יהיה הלימוד הזה עליהם נדר, דהיינו שלא להכשל ח"ו בעוון נדרים, אבל יהיה עליהם בכל תוקף וחומר גדול שיוכל פה לדבר ולב להרהר.

[ב] שלא יפסיק הלימוד כלל, אלא בבא אחד למלא מקום חברו, יתחיל הב' הבא טרם יפסיק הראשון, למען לא יפסיק הלימוד כלל.

[ג] שאם אחד מהחברים ילך בדרך רחוקה או קרובה, חבריו הנשארים ישלימו בעדו, ויחשב לו כאילו היה גם הוא עמהם.

[ד] שלא יהיה הלימוד הזה לא ע"מ לקבל פרס, בשום צד ציפוי שכר, או לשום צד מחשבה ופניה אחרת חלילה, כי אם רק לתיקון השכינה הקדושה, ולתיקון כל ישראל עם ה' לעשות נחת רוח ליוצרם, ולא יהיה להם שכר מזה, כי אם לזכות לעשות עוד תיקונים כאלה וכאלה, ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא ולתיקון כל ישראל[4].

[ה] שאם ח"ו איזה אונס או טעות או שכחה יארע, להפסיק הלימוד הזה, באיזה צד שיהיה, לא יעשה הפסק זה שום רושם רע, לא למעלה ולא למטה כלל תיקר, ויהיה מעשיהם בלימוד הזה רק לתקן ולא לעוות כלל ועיקר.

[ו] שיוכלו לצרף ללימוד הזה, הלימוד הכללי של כמוהר"ר משה חיים רבם נר"ו, הלימוד שהוא לומד בישיבה בחצי היום.

[ז] שיוכלו כל אחד מהחברים, לזכות לפעמים גם לאחר, אשר לא מכלל החברה הקדושה הוא, שיוכל ללמוד במקומו בשעתו, ויחשב כאלו למד אחד מן החברים הקדושים עצמם.

[ח] קיבלו עליהם לחבר ג"כ יום בלילה, בלימוד הזה.

[ט] שלא יחשב הלימוד הזה לשום אחד מהחברים לתיקון פרטי, אפילו לכפרת עוונות, רק תהיה בו הכוונה שלימה לגמרי, לתיקון השכינה הקדושה, ולתיקון כל ישראל.

[י] שלא יהיה שום זמן קבוע לשום אחד מהחברים ללימוד הזה, אלא כל אחד יבוא ככל אות נפשו בזמן שיהיה ביכולתו.

(מלוקט מתוך הספר החשוב תקנות הישיבה לרמח"ל בעריכת הרב שמעון פרץ שליט"א)


 

[1] בעזרת ה' נעשה ונצליח, אמן.

[2] יפתח בדורו כשמואל בדורו, או שצריך לומר יבכי"ש: יחד בשם כל ישראל.

[3] עיין בהספד תלמידו (על הרמח"ל) שכתב וז"ל: "מעלת הרב תיקן בבית מדרשו לימוד כל כך חשוב שאין דומה לו, התחלת הלימוד בבוקר, וקודם לגומרו, מתחיל בלי הפסקה לעולם, כל היום וכל הלילה, ידוע לנו מה שכתבו חכמי האמת, שהקריאה הפשוטה בספר הזוהר משפיעה קדושה גדולה על הנפש אפילו מי שלא ירד לסוף דעתו של הזוהר. . . עי"ש.

[4] ותראה שזהו רצונו של  מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו יבואו אלה ויכפרו על אלה [ויקרא רבה ל, י"ב], שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל, דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על  מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה וללמד סנגוריה על הדור כולו וכו', כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים  עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזירות הקשות, לפתוח עליהם שערי הברכה וכו'", עי"ש.

 

 

 

       “In the merit of this work (the Book of the Zohar) of yours (Says Moshe Rabbeinu to Rabbi Shimon Bar Yochai), And because the Jews in the future will taste from the Tree of Life which is this Sefer ha Zohar, [The Jews] will be redeemed from exile with compassion”

The Zohar ha Kaddosh (3, 124b)

 

 

 

GO TO NEXT PAGE

GO TO PRIOR PAGE